יָאִיר מְשַׁתֵּף
וְעַל הַסּוֹד מְוַתֵּר

שני מרצבך

נפגעים מספרים על עצמם

מרדכי קטן, נריה

שלום.

שמי יוסף, ואני בן 13 וחודשיים.

רציתי לספר לכם על היום העצוב בחיי. זה היה לפני חודשיים בדיוק. כן, אני מתכוון ליום בר המצווה שלי….

עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם: איך יתכן שיום בר המצווה, שאמור להיות אחד הימים המרגשים בחיים, יהפוך להיות ליום כל כך עצוב?

האמת היא, שאם הייתי קורא דבר כזה לפני שנתיים, גם אני הייתי שואל את אותה השאלה. אבל מה שמשפחתי ואני עברנו בשנתיים האחרונות, גרם לי להבין שהחיים יכולים להיות מאוד עצובים, ושום תאריך מיוחד לא ישנה את זה.

הכל התחיל ביום שבו אמא קיבלה טלפון מהמורה של אחי הקטן. בעצם שכחתי לספר על המשפחה שלי. אנחנו משפחה חרדית, אבא שלי אברך חשוב בכולל, ואמא מורה בסמינר. אני הבכור לשמונה אחים ואחיות. עד לפני שנתיים נחשבנו בעיני כל מכרינו למשפחה מוצלחת ומאושרת, וגם הרגשנו ככה. אבל שיחת הטלפון הזו הרסה הכל.

הייתי מאוד מחובר רגשית לאמא שלי (בהמשך תבינו למה אני כותב זאת בלשון עבר), ולכן הצלחתי להבין מיד, מהטון שבו דיברה בטלפון, שזו לא שיחה טובה. אמא לא היתה רגילה לקבל שיחות ממורים, ובמקרים הנדירים שכן, אלו היו בדרך כלל דברי שבח. במקרה זה הבנתי מיד שלא נאמרו דברי שבח…

אמא כמובן לא שיתפה אותי במה שנאמר בשיחה, אבל כשאבא חזר הביתה שמעתי שהיא אומרת לו, שהמורה של דוד הזמין אותם לפגישה לגבי ההתנהגות שלו בכיתה. (היא כמובן אמרה את זה בלחש, אבל כמו שאבא אומר לפעמים, האוזניים שלי הן כמו אנטנות… בטח כבר הבנתם לבד שדוד זה שמו של אחי הקטן).

למחרת אמא ואבא יצאו בערב. הם לא אמרו לאן הם הולכים, אבל ידעתי שהם הולכים לפגישה. חיכיתי ער במיטה עד ששמעתי אותם חוזרים, וכשנכנסו שמעתי את אמא אומרת לאבא: אני רוצה שנתייעץ עם מישהו מקצועי. אולי עם… (וכאן היא נקבה בשמו של איש מאוד מפורסם, שכותב ספרים לילדים וגם מייעץ להורים בענייני חינוך). לא שמעתי מה אבא אמר, רק את אמא עונה: טוב, אז אני אלך להיפגש איתו.

למחרת אמא אמרה לי שבשעה 2 היא תצטרך לצאת לפגישה חשובה (אני כבר ידעתי באיזו פגישה מדובר…), ולכן באופן חד פעמי היא תתן לי פתק שחרור מוקדם מהלימודים, כדי שאשגיח על אחותי התינוקת. אולי לחלקכם זה נשמע מוזר, אבל לא הצטערתי במיוחד להפסיד לימודים…

כשאמא חזרה מהפגישה ראיתי מיד שמשהו קרה לה. כבר סיפרתי לכם שהייתי מאוד מחובר אליה רגשית, והייתי שם לב גם לשינויים קטנים בהבעת פניה. אבל במקרה זה לא היה צורך בכך. כל המראה וההתנהגות שלה שידרו שמשהו לא בסדר.

תמיד כשהיתה חוזרת הביתה, גם אם הייתה מאוד עייפה ועמוסה, היתה אומרת 'שלום' בקול מתנגן, ובודקת מיד מי מהילדים נמצא בבית, ומה שלומו.

הפעם היא פשוט כשלה פנימה, אין לי מילה אחרת. היא זרקה את התיק על הרצפה מיד כשנכנסה, והזדרזה להיכנס לחדר השינה ולטרוק את הדלת אחריה.

אתם צריכים להבין שכל אחד מהמעשים האלה היה חריג לחלוטין אצלה. אמא מאוד רגישה לסדר, ותמיד מקפידה לשים דברים במקום. לזרוק תיק על הרצפה זה דבר שהכי לא מתאים לה בעולם. ולא להתעניין בכלל מי בבית? ולטרוק את הדלת? עכשיו אתם מבינים למה היה ברור לי שקרה לה משהו ממש חמור.

אמא לא יצאה מהחדר. לפי הרעש של המים הבנתי שהיא במקלחת, אבל היה נראה לי לא הגיוני שהיא מתקלחת במשך כמה שעות. הרגשתי איך הלב שלי מתמלא בדאגה, ואפילו בפחד.

כשאבא חזר הביתה הוא הבין מיד, לפי מראה פניי, שמשהו לא בסדר. סיפרתי לו שאמא לא יוצאת כבר כמה שעות מהחדר, והוא מיד ניגש לשם, אבל הדלת היתה נעולה. אבא דפק בדלת קצת חזק, כדי להתגבר על הרעש של המים, ובאמת הרעש הפסיק, ואחרי שתי דקות שמענו את המפתח מסתובב בדלת. אני הלכתי לסלון, ואבא נכנס לחדר ונעל אחריו את הדלת.

כבר סיפרתי לכם על האנטנות שלי. באמת שלא רציתי להקשיב, אבל הדאגה שלי היתה כל-כך גדולה, שבלי רצוני הטיתי אוזן למה שהתרחש בחדר השינה. שמעתי את אבא מדבר בשקט, ואת אמא מתחילה לדבר, ופתאום פורצת בבכי.

זו לא הפעם הראשונה ששמעתי את אמא בוכה. אני זוכר אותה בוכה כשקיבלה בטלפון את הבשורה על פטירתה של סבתא, אמא שלה. אבל הפעם זה היה בכי אחר. לא בכי שקט וכואב, אלא בכי שנשמע כמו זעקה של חיה פצועה. בכי קולני ומתמשך. כל כך לא אופייני לאמא החזקה שלי.

גם אחיי הקטנים, אלו שהיו בבית, נזעקו לשמע הבכי, והתגודדו מול דלת החדר בפנים מבוהלות.

שמענו את אבא מנסה להרגיע את אמא, אומר לה בשקט מילים שלא הגיעו לאוזנינו, ואת אמא מנסה לדבר אליו מתוך הבכי. היה נראה שהבכי קצת נרגע, אבל אז פתאום שמעתי את אבא צועק: מה?? מה אמרת??

הצעקה של אבא הקפיצה אותנו, ממש. אבא מעולם, אבל מעולם, לא הרים את קולו על אמא. הבכי של אמא התחזק שוב, ונשמע כבר כמעט כמו צרחה.

הימים שהגיעו אחר כך היו חשוכים-חשוכים, עם הרבה צעקות ובכיות. אחרי כמה ימים אמא עזבה את הבית, ואבא אסף את כולנו לסלון. הפנים של אבא ממש הזדקנו בימים האחרונים, וכשדיבר היה קולו סדוק. הוא אמר לנו שקרה משהו ממש חמור (אבל לא הסביר מה), ובגללו הוא ואמא צריכים להיפרד. "להיפרד זה להתגרש"? שאלתי, מבוהל. אבא לא השמיע קול, רק הנהן בראשו ומעינו זלגה דמעה.

על מה שקרה אחר כך קשה לי לספר. זה כואב מידי. רק אומר שאבא ואמא באמת התגרשו, ושזה היה נורא. חוויתי עצב ברמות שמעולם לא דמיינתי שהן קיימות, ואני לא מאחל לאף אחד לחוות אפילו מעט מהעצב הזה.

אבל כמו שאומרים, החיים נמשכים. המשכתי ללכת ללימודים, למרות שכבר לא הייתי מרוכז בכלל, וזה התבטא בציונים שלי. גם עם החברים די ניתקתי מגע. אבל זה לא ממש הזיז לי. הכאב על אמא שלי חסך ממני את שאר הרגשות.

אמא עברה לגור בעיר אחרת. היא באה לפגוש אותי ואת אחיי מידי כמה שבועות, במקום שנקרא "מרכז קשר". התגעגעתי מאוד לאמא שלי, אבל לא לאמא שהגיעה לפגישות. זו היתה אמא אחרת. כבויה, מבולבלת, שונה לחלוטין מהאמא שהכרתי. אחרי כמה פגישות העדפתי כבר לא לבוא, ואף אחד לא לחץ עלי לשנות את החלטתי.

כך יצא שבמשך חצי שנה לא ראיתי את אמא. עד שיום אחד אבא שוב כינס אותנו בסלון. הוא סיפר בקול שקט שלא נוכל לפגוש את אמא בתקופה הקרובה. הוא אמר שהיא חולה מאוד, אבל היתה לי הרגשה חזקה שלא מדובר במחלה גופנית. ובאמת אחרי כמה ימים, קלטתי שברי מילים משיחת טלפון של אבא, ומהן למדתי שאמא מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. המילים "אמא שלי משוגעת" הדהדו במוחי שוב ושוב במשך שבועות ארוכים.

עכשיו אתם יכולים להבין למה יום בר המצווה שלי לא היה כל כך שמח. אבא היה שבור לגמרי, ולא ממש זכר שיש לי עוד מעט בר מצוה. אמא כמובן היתה מחוץ לתמונה. למזלי דודה ברכה היתה מספיק עירנית בשביל לזכור את התאריך, ובזכותה עשו לי קידוש קטן עם כמה חברים. דוד שלי, אח של אמא, קם לברך אותי. אבל כשהוא התחיל לדבר, אולי בגלל שהקול שלו דומה קצת לקול של אמא, הזיכרון של אמא היכה בי פתאום. פרצתי בבכי נורא, ממש הרגשתי איך אני נקרע מבפנים. בכיתי את הגעגוע העצום לאמא, אמא שלפני האסון, את הגעגוע למשפחה שהיתה לי, לחיים שהיו לי. אתם יכולים להבין לבד שזה היה סופה של חגיגת בר המצווה העלובה שלי. אתם יכולים גם להבין למה פתחתי ואמרתי, שזה היה היום העצוב בחיי.

מעולם לא הייתי מהילדים שמעודכנים בכל החדשות האחרונות. הידיעות על מה שנעשה בעולם, אם בכלל הגיעו אליי, היו מגיעות באיחור. אבל את הידיעה הזו קלטתי מיד. השם הזה רדף אותי בימים ובלילות. היה לי ברור שיש לו קשר הדוק לאסון שקרה לאמא ולנו. לא שמעתי יותר מידי, אבל מקטעי הדברים הצלחתי להבין שהתפרסמו נגדו האשמות קשות. לא נעים לי להגיד, אבל זה עשה לי הרגשה טובה. חשתי שנעשה כאן צדק. מעט מידי, ומבחינתי גם מאוחר מידי, אבל מוטב מעט מלא כלום.

יום אחד, אחרי כמה שבועות, עברתי ליד חדר המורים, ופתאום שמעתי שוב את השם הזה. הגוף שלי נעצר באופן אוטומטי, ואז קלטתי עוד מילה: התאבד. התאבד?? לא הייתי בטוח ששמעתי נכון. אבל מהמילים הבאות שהגיעו לאוזניי הבנתי שהן לא הטעו אותי. הוא התאבד. האדם הזה, שהרס את חיי, שהחריב את משפחתי, שהרג את נפשה של אימי, שם קץ לחייו. שוב לא נעים לי לומר, אבל הרגשתי שמחה בלב. הרגשתי שהוא קיבל את מה שמגיע לו.

אבל למחרת, בשיעור הראשון, קיבלתי סטירה בפנים. בדרך כלל מיד אחרי הקראת השמות המלמד עובר לקרוא את הגמרא. הפעם זה היה שונה. המלמד התחיל לדבר על החומרה של לשון הרע, על העוון הנורא של הלבנת פנים. הוא סיפר על דוד המלך, שמתנגדיו לעגו לו על כך שנכשל עם בת שבע (המלמד טרח להדגיש שכמובן דוד לא באמת נכשל, והאומר כן אינו אלא טועה). דוד ענה להם שגם מי שאכן נכשל בעריות יש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין פני חברו ברבים – אין לו חלק לעולם הבא. לא כל התלמידים הבינו למה בדיוק המלמד חותר, אבל אני הבנתי מיד.

האיש הזה, שהרס את חיינו, הוא הקרבן! הוא המסכן שצריך להיזהר לא להלבין את פניו! ומה עם הפנים של אבא שלי, שנראה כמת מהלך? ומה עם פניה המוטרפות של אמא, שטורפים את לילותיי?

קמתי ורצתי החוצה, מחוץ לכיתה. רצתי ורצתי בלי לדעת לאן, עד שלא נותר בי כח. דבר אחד ידעתי: לשם אני לא חוזר.